מה בין אבולוציה ואמונה

חייהן של חברות פרימיטיביות היו מבוססים בדרך כלל על מערכת מורכבת של אמונות (באטלר. 1978: 121). אמונות אלה הן תורות החיים המספקות רקע וצידוק למנהגים הנושאים את חיי החברה מדור לדור. אני יכול לעלות על דעתי כיצד היה אדם יכול לנקוט השקפה דתית לפני 1859 - השנה שפרסם דארווין את מוצא המינים - כוון שעד אז עמד תמיד 'הטיעון הנובע מן העיצוב'. כלומר ארגונו של העולם בצורה כה מופלאה מצביעה על תכנון מראש. ריצ'רד דוקינס (דוקינס, 1993: 20)  מנסח זאת  במילים " גם אם היה אפשר להמציא לאתיאיזם בסיס הגיוני סביר לפני דארווין, היה זה דארווין שהעניק לאתיאיזם את הגשמתו האינטלקטואלית". אך מעניין יותר, לדעתי, לברר מדוע רבים האנשים שממשיכים גם היום להחזיק באמונה דתית הסותרת (לפחות על-פי האמונה העממית) את הפתרון האלגנטי שהציג דאווין.

            אי-העקיבות שבין תורת האבולוציה המודרנית ובין האמונה באל שאכפת לו אינה נראית לי הגיונית - אפשר להניח כי האל קבע את חוקי הטבע והפעיל את מנגנון האבולוציה מתוך כוונה שעל-ידי ברירה טבעית, אתה ואני נופיע ביום מן הימים - אולם קיימת אי-עקיבות אמיתית בעניין המזג. אחרי ככלות הכול, הדת לא נולדה במוחם של גברים ונשים שהפריחו רעיונות על גורמים ראשוניים הרואים את הנולד עד סוף כל הדורות, כי אם בלבם של אלא שהתגעגעו להתערבות מתמשכת מצד אל שאכפת לו.       

            הפסיכואנליזה הצביעה על מקורה של הדת בחוסר-האונים של האדם. זיגמונד פרויד (בריל, 1940: 163)  טען כי הדת היא ניסיון להשליט את עולם-המשאלות על עולם-החושים. הוא ציין כי הדת ממלאת שלושה תפקידים נכבדים: ראשית, היא משביעה את תשוקת הדעת בכך שהיא מסבירה לאדם את תחילת העולם ובריאתו. שנית, היא מפיגה את אימתו של אדם מפני סכנות ותמורות החיים, בהבטיחה לו ביטחון, אושר ועתיד טוב. שלישית, היא מטה את מערכי-ליבו ומעשיו על-ידי מתן חוקים ומשפטים, וקובעת במלוא כוח-סמכותה מצוות עשה ולא-תעשה. המדע,  אף על פי שגם הוא שואף למלא תפקידים אלה של הדת, הרי למעשה אין תשובת המדע כתשובת הדת. פירושו של העולם הניתן על-ידי המדע אינו "חלק" "מעוגל" ובטוח כל-כך כשל הדת. המדע די לו במחקר ובקביעת דברים כהווים, ואין מתפקידו לקבוע אורחות-חיים ועצות לחיי היום-יום.

            קארל סייגן ואן דרויאן (סייגן, 1994: 20), בניסיונם להסביר את הצורך בדת, מעלים טיעון, דומה מאוד לשל פרוייד. הם מדמים את בני האדם לתינוק שזה עתה נולד וננטש על סף הדלת, ללא פתק המסביר מי הוא, מאין בא, איזה מטען תורשתי של תכונות ומגבלות הוא עשוי לשאת, מי עשויים להיות אבותיו. שוב ושוב בתרבויות רבות, המצאנו פנטסיות מעודדות על הורינו - עד כמה אהבו אותנו, עד כמה היו גיבורים וגדולים מהחיים. כפי שיתומים עושים, לפעמים האשמנו את עצמנו על שננטשנו. בהיותנו חסרי-ביטחון נאחזנו בסיפורים הללו, והטלנו את העונשים הכבדים ביותר על מי שהעז לפקפק בהם. סיפורים אלה היו טובים מלא כלום, טובים מהודאה בכך שאיננו יודעים דבר על מוצאנו, טובים מהכרה בכך שהושארנו עירומים וחסרי ישע, אסופים שננטשו על סף-דלת. "כשם שאומרים שתינוק חש שהוא מרכז היקום, כך היינו גם אנחנו בטוחים בעבר לא רק במיקומנו המרכזי, אלא בכך שהיקום נברא עבורנו. יהירות עתיקת-יומין ונוחה זו, ראייה בטוחה זו את העולם, הולכת ומתמוטטת זה 500 שנים. ככל שהבנו יותר את מבנה העולם כך היינו זקוקים פחות ופחות לאל יחיד או לאלים, וכל התערבות אלוהית נעשתה בהכרח רחוקה יותר בזמן ובתהליך הסיבתי. מחיר ההתבגרות הוא הוויתור על שמיכת הביטחון."

            כאשר, החל משנת 1859,  החלה להישמע הדעה שאפשר להבין את שאלת קיומו של המין האנושי באמצעות תהליך טבעי, ללא מסתורין - תהליך שאינו זקוק לאל או לאלים - הפכה תחושת הבדידות המכאיבה שלנו לכמעט מוחלטת. כדברי  האנתרופולוג  רוברט רדפילד Redfield, 1953 : 108)) "היקום החל לאבד את אופיו המוסרי ונעשה אדיש, מערכת המתעלמת מהאדם". החזון מעורר הסלידה של יקום אדיש - או גרוע מזה, יקום חסר משמעות - יצר פחד, הכחשה, ליאות ותחושה שהמדע הוא מכשיר של ניכור. ג'ון קסטי (קסטי,1989: 112) מוסיף ומסביר את אי -היחלשותה של האמונה הדתית במאה ה20- באכזבה מן המדע, והתפקיד המכריע שהוא ממלא בחיינו היום-יומיים. ברור שאנשים רבים חשים כי נשקפת להם סכנה מצד מה שנראה להם כהשתלטות המדע על חיינו, ורבים אחרים אינם נותנים אמון בטענות שמשמיעים שתדלני המדע בדבר השיפורים שהמדע עתיד להכניס לחייהם. האמיתות הקרות של עידן המדע שבו אנו חיים אינן נעימות לאנשים רבים. אנו חשים נטושים ובודדים. אנו עורגים לתכלית שתעניק משמעות לקיומנו. איננו רוצים לשמוע שהעולם לא נברא למעננו. כללי מוסר שהמציאו בני תמותה אינם מרשימים אותנו: אנו רוצים כללים שניתן ממרום. אנו חשים בושה: אחרי שדימינו שאבינו היה מלך היקום,  מבקשים מאתנו עכשיו להשלים עם כך שבאנו מהמקור השפל ביותר - בוץ ורפש ויצורים חסרי-שכל וקטנים מכדי שיהיה אפשר לראותם בעין בלתי מזוינת.

            תהיה זו צביעות אם נכחיש כי מאז ומתמיד רצו בני-אדם, שהאלים ושאר הרוחות יעניקו לנו טובות הנאה ידועות. לעיתים קרובות מאוד, (לפחות על-פי האמונה העממית) טובות ההנאה המבוקשות היו מוחשיות ויום יומיות לגמרי: החלמה ממחלה, גשם להשקיה, ניצחון בקרב. בקשות לחיי אלמוות, לתחייה מן המתים ולאושר נצחי בעולם הבא, נראות לכאורה כפחות בוטות, ובכל זאת גם הן שואלות מן האלים סחורות ושירותים. אפילו כשטובת ההנאה המיוחלת אינה אלא עזרה שמבקש אדם על-מנת שיוכל לפעול ולחשוב על-פי רצונה של האלוהות, או לזכות בשלווה פנימית - יהיו המניעים נאצלים ככל שהיו עדיין זו בקשת שרות. האם הייתה איזו דת שלא שאלה מה יכולים האלים לעשות למען האדם, ולא רק מה יכול לעשות למען האלים? אריס (אריס, 1991: 238) על כל פנים  סבור שלא.